בכשרות של היין ישנה חומרה יתרה על כשרויות של מאכלים אחרים, בגלל איסור נסך (חשש שגוי ינסך-יקדיש את היין לעבודה זרה.) עם זאת, מזה כמה מאות שנים איסור זה פחות רלוונטי בשל העובדה שגוים אינם מנסכים יין לעבודה זרה וכיום האיסור נובע מ-"סתם יינם"-  חשש מיחסי קרבה עם הגוים. יין שנגע בו גוי או יהודי המחלל שבת בפרסיא, מכונה יין נסך (מחלוקת הפוסקים לגבי יהודי שאינו שומר תורה ומצוות- תינוק שנשבה) ואסור בהנאה על-פי ההלכה. יין שנשאר חשוף במשך זמן שעלולים היו לנסכו – נאסר, אלא אם כן היין היה סגור בצורה שאם היה נפתח, הדבר היה ניכר.

התירוש הנסחט מהענבים נחשב ליין, ולכן בכל תהליך הייצור של יין כשר, רק יהודים שומרי תורה ומצוות באים במגע עם היין עד לסיום הביקבוק. לשם כך על היקבים המעוניינים שהיין שלהם יהיה כשר, להעסיק מלבד משגיח כשרות, גם עובדי ייצור שיהיו יהודים שומרי מצוות. במקרים רבים ישנם שני ייננים: האחד שומר מצוות שמותר לו לגעת ביין, והשני מפקח ועוסק במלאכות שאינן דורשות מגע עם היין עצמו. חלק מהיינות עוברים בישל וזה פותר את בעיית המגע וחלק עוברים תהליך פיסטור הפוגם ביין ומקל על בעיית המגע עם היין בעת הגשתו.(מחלוקת הפוסקים)

תנאים נוספים לכשרות יין שנעשה מענבים שגדלו בארץ ישראל (השווים לכל גידול חקלאי) נובעים מאיסור בציר הענבים מהכרם ערלה  בשנת שמיטה שלא באמצעות הסדר הלכתי עם בית דין, והפרשת תרומות ומעשרות